הפה לא רקד

הבת שלה רק בת 12 (טוב, בת 13 בעוד 25 ימים אבל מי סופר) וכבר מכירה כל מסעדה ובית אוכל שווים ברדיוס של 50 ק"מ לכל כיוון. היא אוספת לה אנשים שאוהבים לצאת לאכול בתור בילוי וכך צוברת ידע. יום קודם היא הייתה בנונו, מסעדה בסגנון איטלקי הצמודה לספורטן בהוד השרון, וחזרה עם חוויות. כך שהיום לחברתי ת' מתחשק איטלקי. התחלנו לנסוע בכיוון של מסעדה אחרת, אבל בדרך נזרק השם של נונו לחלל האוויר. עוד אנחנו מסתלבטות על נו נו ויס יס, מצאנו את עצמנו בפתח המסעדה.

לנונו באים קודם כל בשביל האווירה. שולחנות עץ בהיר בכל מיני צורות: ארוכים, עגולים, לארבעה, דלפקי בר וסתם דלפקים ארוכים שלצדם כסאות בר. עצים מעוטרים בנורות צבעוניות, דגם של אוטו גלידה, בקבוקי יין ושמן על מדפים ומוזיקת ג'ז. לייב, לא ממוזיקת רקע. ההרגשה הייתה טובה, עוד לפני שאפילו הסתכלנו על התפריט.

היינו ארבע והחלטנו ללכת על משהו שאפשר לחלוק. למשל, פיצה. הפיצות של נונו נעות בין 60 – 70 שקלים. הן מגיעות בגודל בינוני הגזור לשמונה משולשים לא גדולים. יחיד בעל קיבה סבירה לא יתגבר לבד, לזוג זה כנראה אידיאלי וארבע בנות שרוצות לחלוק צריכות עוד משהו ליד. החלטנו לצרף סלט. מבין שלוש אפשרויות הסלט הקיימות, המלצרית המליצה בחום על שלט כריות פולנטה ומוצרלה. על הנייר כל המרכיבים נשמעו נפלאים והחלטנו לבחור בכך (52 שקלים). לגבי הפיצה קצת התלבטנו, אבל בסוף קיבלנו גם כאן את המלצת המלצרית על פיצת הספיישל (67 שקלים), שזכתה להיקרא כך לא רק בגלל המרכיבים הרבים המרכיבים אותה (שאותם לא הצלחנו לזכור מאחר ונאמרו בעל פה) אבל גם מכיוון שלא כל יום היא מוצעת בתור אופציה.

 

הסלט הגיע ראשון. במרכזה של צלחת מרק, לא עמוקה מדי ובעלת שוליים רחבים, נחה תלולית של קרם פרש. מעליה היו אפונים של אפונה ירוקה, פיסות קטנות של שעועית ירוקה ובצל ירוק קצוץ דק. מעליהם חופן של עגבניות שרי חתוכות לשתיים. מעל הכל הונח מה שאמור להיות השוס של הסלט – הכריות, אם תרצו. ספרנו שלוש קוביות קטנות של מוצרלה מטוגנת בבלילת פירורי לחם (כמו שעושים בדרך כלל עם גבינת חלומי) ועוד שישה גלילים קטנטנים של פולנטה מטוגנת. התפריט הבטיח גם מרכיב מסתורי בשם "פילה לימון". לא שאלנו את המלצרית במה מדובר וגם לא הצלחנו לגלות בעצמנו, מכיוון שלא מצאנו שם שום דבר שיכול לענות איכשהו להגדרה הזו. כל מרכיב בסלט היה טרי, אבל התוצאה הכללית הייתה מאכזבת מבחינתנו ובוודאי לא הצדיקה את התמחור של המנה. כשהמלצרית באה כדי להתעניין הבענו בפניה את אכזבתנו מ"סלט הקרם פרש ועגבניות השרי" והיא הבטיחה להעביר את זה הלאה.

הפיצות של נונו מוכנות במקום ונאפות בתנור עצים. הן הולכות על גרסת הבצק הדק עם רוטב עגבניות או רוטב אחר ומרכיבים שונים. הפיצה ספיישל הייתה מז'אנר הפיצה ביאנקה, כלומר רוטב לבן, בדרך כלל רוטב שמנת. היא הייתה  עמוסה במרכיבים שונים, שחלקם פוזרו בנדיבות ואחרים בפחות נדיבות. בין השאר, היה שם בצל מקורמל, ערמונים (מהצד הפחות נדיב), פרוסות בטטה, פיסות גבינת מוצרלה והר של עלי ארוגולה שהיה המרכיב הנדיב ביותר במנה אם כי בעיני גם זה שהכי לא התחבר אליה. הבצק היה טעים וקרסטי וכל מרכיב במנה היה טעים גם הוא, אבל התוצאה הסופית לא התחברה לגמרי ביחד בפה והייתה בה נטייה חזקה למתוק, שבעיני פחות הולך עם פיצה שאמורה לנוע על הציר של מלוח-פיקנטי.

היינו כבר די שבעות, אבל הקיבה של הקינוחים קצת דרשה את שלה ולאחר התלבטות החלטנו לקחת קינוח, שאולי ינחם אותנו על מה שהרגשנו שקצת התפספס בארוחה עצמה. בהמלצת המלצרית (לא זו של המנות הקודמות) בחרנו בקסטה הפוכה שהוגדרה על ידה כמנת הבית. התפריט הבטיח כי המנה מורכבת מגלידת מסקרפונה, עוגיות באטר סקוטצ' וקקאו (38 שקלים). כשהמנה הגיעה, היא לוותה במנת קינוח נוספת – טארט לימון – שנשלחה אלינו על חשבון הבית (כנראה בגלל תלונתנו על הסלט).

הקסטה ההפוכה הייתה מנה נדיבה. שני כדורים גדולים של גלידה ביתית הנעשית במקום היו מונחים אחד על השני כשביניהם עוגיית תחרה גדולה ומעל הכדור העליון גם רוטב ריבת חלב. בתחתית הצלחת היו מפוזרים ערימה נדיבה למדי של פירורי קקאו ופירורי עוגיות (כנראה עוגיות הבאטר סקוטצ' המובטחות) ומעט צימוקים וחמוציות. המנה הייתה טעימה ולא מתוקה מדי, אבל לא הצליחה להתרומם לגבהים כלשהם. אני חשבתי שטעם הגלידה סתמי למדי, אבל ת' טענה שהצליחה להרגיש שם טעם מעט גבינתי. היא לא אהבה את הפירורים וטענה שהם נתקעו לה בפה כמו חול. בעיני הם רק שדרגו את מנה ושיפרו את טעמה הסתמי של הגלידה. ת' נאנחה ואמרה שהפה שלה לא רקד בארוחה הזאת.

אבל אין ספק שהכוכב האמיתי של הארוחה הייתה מנת הטארט. הבצק היה פריך וחמאתי, קרם הפטיסייר שמעליו היה סמיך ומאוד לימוני בטעמו. יש שיתלוננו על חמיצות מסוימת, אבל ארבעתנו אוהבות מאוד לימון ובעינינו הטעם היה מצוין ומנע מהמנה כולה להפוך למתוקה מדי. בהחלט נאנחנו בהנאה אחרי המנה הזאת, ולא רק בגלל שלא הצלחנו לסגור את המכנסיים. סוף סוף היה כאן משהו שהרקיד לנו את הפה. אם יש משהו שיחזיר אותנו לנונו זה הטארט הזה, למרות שאפשר גם להיכנס לפטיסרי הסמוכה, גם היא של אותם בעלים, ופשוט להזמין מגש מהטארט הזה הביתה.