הם ניצחו, ובגדול

במדינה כמו שלנו, מקרי מוות ופציעה של חיילי צה"ל הם חלק אורגני מן המארג ממנו עשויים חיינו. כולנו מזילים דמעה על ההרוגים. כאשר מדובר בפצועים, בדרך כלל הם מוצפים בפרחים, בברכות, בביקורים ובמתנות במהלך ימי החלמתם. אבל כשהם משתחררים וחוזרים אל החיים "הרגילים", עד כמה אנחנו באמת יודעים עליהם? עד כמה אנחנו מתעניינים? עד כמה באמת אכפת לנו?

כנראה שאם הם לא מגיעים שוב לתקשורת, או אם אנחנו לא מכירים פצוע כזה מקרוב, אנחנו לא יודעים הרבה עליהם. מיכל שמואלי-חזון ודליה בדש-שץ החליטו להרים את הכפפה ולספר לנו על הפצועים האלו. למען האווירה האופטימית ותחושת ההעצמה הן בחרו בפצועים שהשתקמו והם עוסקים בספורט – חלקם עסקו בספורט גם לפני הפציעה וחלקם התחילו בכך רק לאחר מכן, כחלק מתהליך השיקום שלהם.

ההתחלה הייתה בצלצול טלפון של בדש-שץ לשמואלי-חזון. בדש-שץ ביקשה ממנה לכתוב ספר על ספורטאים שנפצעו במהלך שירותם הצבאי. לאחר פגישות עם כל ספורטאי בנפרד, שמואלי–חזון כתבה את סיפוריהם של 21 פצועי צה"ל (ובכללם כמה נפגעי פעולות איבה) שהשתקמו והגיעו להישגים מרשימים בענפי ספורט שונים. בדש–שץ, המכונה "אם הפצועים", יזמה את כתיבת הספר מתוך היכרותה האישית עם פצועי צה"ל, תמיכתה בהם בבית החולים ושמירה על קשר איתם אחרי שהם מצאו בספורט מקום להשתקם ולייצג את המדינה.

שמואלי–חזון כתבה את סיפוריהם של הספורטאים כילדים, כחיילים ועל השינוי שחל בחייהם לאחר שנפצעו. כל סיפור הוא חלק מסיפורה של המדינה, ששיאו הוא עמידה על הפודיום, ביטוי להחלטה להמשיך את החיים למרות הפציעה הקשה. בין השאר, ניתן לקרוא בספר את סיפוריהם של אריאל אוטולנגי, רון בולוטין, נועם גרשוני, אנה ושביין, איתן חרמון, דרור כהן, קובי ליאון, זוהר שרון ועוד. כל פצוע זוכה לכותרת לסיפורו. למשל, קרן לייבוביץ' – מדליות רבות על צווארה. כותרת זו מתמצת בכמה מילים את הסיפור של אותו איש.

כל סיפור בפני עצמו הוא מרתק ומעורר השראה רבה. מומלץ לקרוא את כל הסיפורים ולא לדלג על אף אחד מהם. אותי ריתק במיוחד סיפורה של אנה ושביין, סיפור שאותו לא הכרתי בכלל. ושביין היא נפגעת פעולות איבה. היא נפצעה בפיגוע במלון פארק בנתניה ושותקה לצמיתות ברגליה. כחלק משיקומה בבית הלוחם היא התחילה לרקוד בחוג ריקודים (שבו אחד מבני הזוג הוא נכה בכיסא גלגלים ואילו השני הוא רקדן העומד על רגליו). ושביין התגלתה כרקדנית מוכשרת והיא מייצגת את ישראל בתחרויות והופעות רבות. עד היום היא סובלת מכאבים קשים כתוצאה מפציעתה, אבל, לדבריה, כשהיא רוקדת, היא שוכחת מכל הכאבים.

בנוסף לסיפוריהם של הפצועים, הספר מביא גם את סיפורה של בדש-שץ. בנוסף, ובמהלך סיפוריהם של חלק מהפצועים מסופר גם על הקשר שלהם עם בדש-שץ. אין ספק שמדובר באישה מיוחדת שאותה זכיתי להכיר באמצעות הספר הזה. טוב שיש אנשים כמותה ואני מקווה שעוד ירבו.

שמואלי–חזון היא אחותו של ניב חזון ז"ל, שנהרג בליל הגלשונים. היא כותבת סיפורים ושירים המבטאים חוויות מילדותה בקיבוץ, מחיי משפחתה והכאב שלה כאחות שכולה. ההתנדבות היא חלק מאישיותה וכך היא כתבה בהתנדבות את ספרה האדם כעץ השדה, על הקשר שנוצר בינה לבין חייל הלום קרב. בדש–שץ הקדישה במשך למעלה מ–40 שנים את חייה לפעילות התנדבותית למען החיילים והפצועים של צה"ל. על פעילותה הוענקו לה "אות הנשיא למתנדב" ותואר "יקירת העיר תל אביב". ספרה לחזור אל החיים מתאר את סיפור השיקום של פצועי צה"ל.

מסע אל הניצחון – סיפורם של 21 ספורטאים פצועי צה"ל, מיכל שמואלי-חזון ודליה בדש-שץ, מודן הוצאה לאור ומשרד הביטחון, 98 שקלים

צילום: יח"צ

 

7 מחשבות על “הם ניצחו, ובגדול

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.